סוגריים

יוסף הודרה

להניח סוגריים על משפט הומה.

אין זה הכול. כמקובל – זה כמעט הכול.

תחושות שפורשות ממני, שבקרוב יהיו לי זרות.

מי ילקט אותן ? האחזור אליהם ?

זורע אותן כעיוור. כתמיד.

סוגריים. סוגריים   ללא זיק.

לימה, פרו-  בשנת 1965

—בשביל ר. —–

לעצמי

ראיתי את עצמי לבד

בקונכית צללים

רוכב בים

גדוש כוכבים.

רחוק

בפסגותיו של תורן

עף פרפר.

רוצה ללכוד אותו

להינעל בין כנפיו

השחות בשתיקה.

נסתר רחוק המצוף

המסתיר את הים.

שם אני צולל:

קולו שח אלי.

בחוף מצאתי

צעצוע ללא ילד

חבוי בחול.

עיניו נתקלים

בי ובו.

בים  אני נחבא

ושח לבד אתו

בסער הגלים.

יעוד

ידיי נצבעות

בגיר.

כמה ארוכה יגעה

שורת הלומדים…..

כותב אני על שחור

הלוח

אותיות עטופות

תקווה….

צללים…

הדי  מבטים.

והגיר מצייר

חיוכו הלבן.

נתקע בלבי

בדמע מכתיב….

כמה ארוכה יגעה

שורת הלומדים.

 

 

 

 

רק אהיל

 

 רק אהיל אני

בודד

כהה

במרחבי הים.

נע אני בעצלתיים

ירא את דמעות

האש.

ירא

את משב הרוח

הנסתר

והסערה הנושכת

את אהילי

ומכבה אותו.

לתמיד…

קרוב למים

שוכב אני  ליד המים.

השמש בנעליה

דורכת בי.

נופלת על ברכיי

על  פניי

וידיי נחבאות

כזנב  של כלב.

רוצה אני לזעוק

זעקות זעם.

איש עובר:

אני זועק.

ולי סוטר.

שוכב אני

ליד המים

על משטח כלבים.

מתיר את בגדיי

והקהל צועק זועם.

אישה מתעלפת

ואין איש רואה.

שרוע אני במים

על משטח ארוך.

מתיר בגדיי

ומסביב  זעקות.

.בלאט אני צולל

אל  עומק הגלים

וחרף הצחוק והריר

והעומס סביב

חותר אני  בלי נוח

על ריקי  רק שלי.

אתמול כתמיד

אתמול הרחתי גופך החם

הרקום כמשחק

נטרף.

הקצב דוהר

בעיניך

עולה יורד

שמאל ימין

רועש הומה.

אתמול טעמתי

כחייה מורעבת

כמיהות גופך.

אתמול ידעתי תוך

תשוקתך.

חושיי זוכרים

שלמות גופך.

כפרפר חם אני

ונשרף ופולש.

השמש כבולה

 

דרך חלוני המרושת

ראיתיך מדלגת.

רגלייך ארוכות מפיצות

רמזים אותיות.

ראיתי אותך שוכבת

בעיניי הפקוחות.

מצחי קרב אליך

מרחוק.

מיוזעת התגלגלת את

בחול.

מחלוני המרושת

נפרדנו בשלום.

ואז חלתה השמש

ובעולם דום.

 

 

 

 

ראיתיך

 

אמש ראיתיך

בחלומי

רחוקה אסורה.

לוהטת נסערת

התשוקה.

השעון במטבח

פועם סובב

בשיח אפל.

עיניך לוכדות

ידיי המהוססות

ובהן נתקלו

באיסור בקלון.

עיניך בלי עיניי

נרדמות.

מצפות לשחר:

חידלון.

תפילה אליך

 

היום למדתי

ככל לילה

ככל יום

שצולל אני אליך

תפילות קצובות

וטירוף

וסיעור.

גלים זקופים

באים.

אני בא אליך

והחוף עמי.

היום למדתי

את תפילות החול.

השמש כבר נרדמת

המלח לופת בו.

שיר לילה

 

"למה אינו רוצה בי האדון ?"

ביצועה היא נאנחת

רוצה לחלום

לסעור.

וממנה רחוק

בחדר סמוך

נמצא האדון.

לבד הוא

עם ספרו החום

ולא מאזין למבט

ולא מריח החום.

 

"למה אינו רוצה בי האדון ?"

כי רגליך חומות

נזעקות כניצוץ

שחור.

אך עיניך סורקות

את אור הפרוזדור

חודרות אל החדר

ובו האדון.

והוא משתרע

בשקט

בלי חשק

על גלגולי הסדין

בלי אור

בלי חלום.

" בוא הנה… רוצה אותך

נכון, איני יפה

אך רגליי אוצרות

מיני הבטחות…"

אך האדון לא מקשיב

אטום הוא לשריקות .

האור והגוף נכבות

בשקט

באין אור.

והיא בוכה שואלת

"למה אינו רוצה בי האדון ?"

בזעם ננעלות רגליה

ביטנה צונן דועך

בלי רעד בלא חום.

הזמנה  אלוהית

יום אחד ה' אמר לי

" נא לווה אותי,

בסמוך לכאן מעון

ובו יין אנשים זונות."

כך הלכנו ביחד

אל המדרון.

אורות ברכו אותנו

הלמו את האדון

והוא -נכלם ובוש-.

בכיסי ביקש מקלט

אך לפתע נשמע:

" הבא כוס מלצר

הבא נחום

לי ולו ".

ואז רחק הוא ממני

ופיו הוא פתח.

היין רקד בו

ואני רצתי  אתו.

יחד ישבנו,

ואני מולו.

בפניו ראיתי

חטאים צלקות

ועליהם קו שחור:

דמע או חרון ?

נתתי לו סיגר

שבלי היסוס לקחו.

באצבע הדליק אותו

 אך נכבה באצבעו.

שתי נשים סובבו

אותנו.

הוא נפעם בצחוק

ואז רחק ממני

ללא צל  בלי אור.

אישה קרבה אלי

ללא להב, בקור.

ממנה רחקתי -אך הוא

כאדון

צעד אליה

זקוף כצוק .

ואני בכעס

ביראה

נסתי מהמקום

כאשר הוא נעול בה ובו…

 

מתהלכים נעלמים…..

הם עוברים דרכי

צועדים עיוורים

לידי.

עיניהם מוסתרות

קבורות

ללא שאלות

 בלי שיר.

בדרכי צועדים

בכובד-רגל

בקול  אדיש. .

הם לאים עוברים

בלי שאלות

בגילופין.

מצעד אל המוות

בלי נץ בלא שיר.